החלטה בתיק ע"ח 57527-01-12

1.         בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בקריות (סגן הנשיא, כב' השופט ד"ר מ' ארגמן) שניתנה ביום 26.1.12 ובגדרה דחה בית המשפט בקשת העוררת להמציא לידה חומר חקירה, בהתאם להוראות סעיף 74(א) לחוק הסדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק").

2.         כנגד העוררת הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בקריות, המייחס לה עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, היזק בזדון ואיומים. על פי הנטען נעברו העבירות כלפי בן זוגה לשעבר של העוררת ואבי שתי בנותיה (להלן: "המתלונן"). בכתב האישום נטען כי ביום 18.9.09 על רקע ויכוח בין בני הזוג בנוגע לכך שהמתלונן איחר לקחת את הבנות, השליכה העוררת נעל לעברו ובהמשך תקפה אותו שלא כדין באופן שהכתה בפניו מכת אגרוף וגרמה לו חבלה של ממש. כתוצאה מן האמור, פגעה העוררת במשקפיו של המתלונן ושברה אותם במזיד. עוד נטען כי עובר למועד האירוע הנ"ל, התקשרה העוררת למתלונן ואיימה עליו בפגיעה שלא כדין בגופו. העוררת כפרה באשמה המיוחסת לה וטענה כי דווקא המתלונן הוא זה אשר נהג בה באלימות במהלך האירוע. על אף שבתם של השניים, אשר הייתה עדה לאירוע, נחקרה בפני חוקרת ילדים, נמנעה המשיבה מלזמן את החוקרת לעדות וזו זומנה כעדת הגנה ואמורה להעיד בפני בית המשפט ביום 8.2.12. לטענת העוררת, מחקירת הילדים שנערכה לבתה, עולה כי מדובר בחקירה שנייה שנערכה לה וכי בעבר מסרה הבת עדות בפני חוקרת ילדים, בנוגע לטענה שבן זוגה הנוכחי של העוררת (אמה), ביצע בה (בקטינה) עבירות מין. תלונה זו לא הובילה להגשת כתב אישום. בנסיבות אלו הגישה העוררת בקשה לקבלת אותו חומר חקירה הנוגע לתלונה לגבי פגיעה מינית, ואשר הוגשה כנגד בן זוגה הנוכחי, שמא ניתן ללמוד מאותו חומר כי המתלונן הדיח את בתו להגיש תלונת שווא. המשיבה התנגדה לבקשה.

3.         בהחלטתו מיום 26.1.12 קבע בית משפט קמא לאחר שעיין בתוכן הבקשה ושמע את טענות הצדדים, כי מדובר בבקשה שהרלוונטיות שלה למקרה הנדון הוא כמרחק מזרח למערב. בית משפט הוסיף, כי לב"כ העוררת עמדה הזדמנות להטיח את החשדות שהוא מעלה כעת כלפי המתלונן במסגרת חקירתו הנגדית, אך הוא לא מצא לעשות כן. בית המשפט הוסיף כי הדבר המינימאלי הנדרש בנסיבות אלו, קרי קבלת תגובתו של מי שביחס אליו מופנית אשמה כה חמורה של הדחת קטינה בת פחות מ-5 שנים, לא נעשה במקרה דידן. עוד נאמר, כי הקטינה שבמרכז הבקשה כלל איננה עדת תביעה ועדותה שנגבתה ע"י חוקרת הילדים לא הוגשה ולא תוגש במסגרת התיק הנוכחי, מטעם התביעה. כך שכל הבקשה מושתתת על ספקולציה מובהקת שאין לה מקום.

4.         בהודעת הערר שהונחה בפניי, טענה העוררת כי שגה בית משפט קמא בדחותו את בקשתה וזאת אף מבלי שעיין בחומר הרלוונטי השנוי במחלוקת, כמתחייב מסעיף 74(ד) לחוק. בנוסף, טען ב"כ העוררת כי המתלונן אמנם לא עומת עם הטענה במסגרת חקירתו הנגדית משום שבאותה עת לא עמד בפני ב"כ העוררת מלוא החומר הרלוונטי, ובעיקר החומר נשוא חקירת הילדים. הנימוק שציין בית משפט קמא, לפיו חוקרת הילדים לא זומנה כעדת תביעה, אינו יכול לשמש טעם לדחיית הבקשה שכן זו זומנה כעדת הגנה לישיבה הקבועה ליום 8.2.12. הסנגור הוסיף כי ככל שאכן יעלה מהחומר כי הקטינה הודחה ע"י אביה להגיש תלונת סרק, תשקול ההגנה לזמן את המתלונן בשנית על מנת לעמת אותו עם הטענה.

5.         ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערר וטען כי מדובר במסע דייג שבו מבקשת ההגנה באופן ספקולטיבי, לקבל לידה חומר שאינו מהווה חומר חקירה ושאין לו נגיעה ישירה לאישום הנידון בפני בית המשפט. עוד הוסיף כי חזקה על נציגי התביעה שעשו מלאכתם נאמנה והעבירו לידי ההגנה את מלוא חומר החקירה. חזקה זו נכונה ביתר שאת כאשר מדובר בחומר המרוחק מבחינת משקל ראייתי והשפעה על התיק המתנהל בפני בית המשפט.

עד כאן עיקר המחלוקת וטיעוני הצדדים לגביה.

6.         המסגרת הנורמטיבית של הדיון מצוייה כאמור בסעיף 74 לחוק. כבר נפסק לא אחת כי המטרה מאחורי העמדת חומר החקירה לעיונו של נאשם הינה לאפשר לו "לקיים את הזכות למשפט הוגן באופן שתינתן לנאשם הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו" (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 376). נקבע גם כי "התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך שהוא בגדר 'חומר חקירה' ויש לנהוג פירוש מרחיב למונח זה. כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך האישום הפלילי הינו 'חומר חקירה' כמשמעותו בחוק" (בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 625; וראה עוד: בש"פ 4077/06 שוורץ נ' מדינת ישראל; בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3) 686).

            בבג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל (פ"ד לט(4), 124, 129) נקבע כי:

"אין לפרש את המונח 'חומר החקירה' שבסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי פירוש דווקני ומצמצם, המגביל את תחולת הסעיף לחומר הראיות המתייחס אך ורק במישרין למעשה העבירה המיוחס לנאשם. 'חומר חקירה' במובן ההוראה האמורה כולל גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע... אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית".

7.         בענייננו, נראה לי כי יש טעם בבקשה שהונחה לפתחו של בית משפט קמא ולכן לא היה מקום לדחותה על הסף. עיון בטופס עדותה של הקטינה כפי שנגבתה ע"י חוקרת הילדים, ובייחוד באמור בסעיף 11 לאותו טופס, מגלה כי ייתכן ויש ממש בהשערה שמעלה ב"כ העוררת. יש לזכור כי מידת יכולתה של ההגנה להצביע על הרלוונטיות של החומר, מוגבלת בשלב זה, שכן זו טרם עיינה בו. בנסיבות ראוי היה שבית המשפט יעיין בעצמו בחומר המבוקש, על מנת לאמוד את מידת הרלוונטיות שלו לפרשה הנדונה בפניו ולהכריע בשאלה באם מדובר בחומר חקירה, אם לאו.

8.         בית משפט קמא נמנע מלעיין בחומר המבוקש וב"כ המשיבה אף לא ראה לנכון להציגו בפניי בשלב הדיון בערר. סעיף 74(ד) לחוק מורה כי "בעת הדיון בבקשה יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד". נכון הוא שבית המשפט אינו חייב לעשות שימוש בסמכותו לעיין בחומר שבמחלוקת, אלא מדובר בסמכות המצויה בגדר שיקול דעתו. יחד עם זאת, נקבע כי "בדרך כלל, כדי להכריע בבקשה יעיין בית המשפט בחומר ולו כדי לעמוד על סוג החומר וטיבו. רק במקרים יוצאי דופן ימנע בית המשפט מלעיין בחומר. כך ינהג, למשל, כאשר על פניו החומר אינו נוגע כלל לנושא כתב האישום והסנגור אף לא הצביע על קצה חוט שיש בו כדי להראות מדוע החומר המבוקש הינו חלק מחומר החקירה נושא הדיון. במקרה כזה, בייחוד כאשר כמות החומר שמדובר בו היא רבה ביותר, ומתקבל הרושם שהבקשה לא נועדה אלא לסרבל את ההליכים שלא לצורך, בלי שיש לה תכלית מעשית לצורכי הגנת הנאשם, יוכל בית המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהימנע מעיון בחומר" (בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים ואח' (לא פורסם, 6.6.05)).

            בתיק שבפניי, הצביע הסנגור על קשר מסויים שעשוי להיות בין אותו חומר חקירה מתבקש לבין הגנתה של העוררת. הואיל ועל פניו לא נראה כי מדובר בחומר חקירה רב, שומה היה על המשיבה להציגו בפני בית משפט ונכון היה שבית משפט יעיין בו בטרם יכריע בשאלת מידת הרלוונטיות שלו לאישום המתברר בפניו.

9.         במסגרת הדיון הפנה ב"כ המשיבה לחזקה שנקבעה בפסיקה לפיה פועלים נציגי התביעה בהגינות ובתום לב. מכאן שחומר שאינו מצוי בתיק החקירה אינו רלוונטי ואינו נוגע לעניינים העומדים לדיון. טענה זו נכונה אך עומדת בדד. הנחת היסוד בשיטתנו כי התביעה ממלאת את המוטל עליה במיומנות ובהגינות ועל כן ניתן לסמוך ככלל על כך שחומר שלא נאסף ולא נמצא בו עניין לצורך החקירה, אינו בגדר "חומר חקירה" (בש"פ 10160/04 גולד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 373). אולם אל מול הנחה זו, ניצבת ההנחה לפיה "אל לתביעה להפעיל שיקול דעת במה ראוי לו לסנגור לעשות שימוש להגנתו ובמה לא ויש להשאיר לו אפשרות להיזקק לכל חומר רלוונטי אשר עשוי לשמש להגנתו לפי שיקול דעתו המקצועי" (ראו פרשת מסארווה הנ"ל). לטעמי, האפקטיביות של מנגנון זה של ביקורת שיפוטית עלולה להיפגע, מקום שבו בית משפט ימנע מעיון בחומר שבמחלוקת ולו על מנת לעמוד על טיבו ומידת הרלוונטיות שלו לנושא כתב האישום.

10.        אילו הוצג בפניי החומר שבמחלוקת במסגרת הדיון, הייתי בוחן אותו ומכריע בבקשה גופא. משלא ראתה המשיבה להצטייד בו ולהציגו לעיוני, אין מנוס מהחזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שיעיין בחומר ויבחן אותו כמתחייב.

אשר על כן,  אני מורה על ביטול החלטתו של בית משפט השלום וקובע כי על המשיבה להעמיד לעיונו את החומר המתבקש שלאחר מכן יכריע סופית בבקשה נשוא הדיון.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ח' שבט תשע"ב, 01 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: